ביאור שטיינזלץ על חגיגה ט׳

« ביאור שטיינזלץ על חגיגה ח׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על חגיגה י׳ ע״א »

1 לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא גָּמַר, אֲבָל גָּמַר — חוֹזֵר וּמַקְרִיב.

2 מַאי ״גָּמַר״? אִילֵּימָא גָּמַר קׇרְבְּנוֹתָיו — מַאי מַקְרִיב? אֶלָּא שֶׁלֹּא גָּמַר הַיּוֹם, אֲבָל גָּמַר הַיּוֹם — חוֹזֵר וּמַקְרִיב.

3 מַתְנִי׳ מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג — חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג.

4 עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חָג — אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, עַל זֶה נֶאֱמַר ״מְעֻוָּות לֹא יוּכַל לִתְקוֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת״.

5 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְּיָיא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ מְעֻוָּות שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתָּקֵן? זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר. אִם תֹּאמַר בְּגוֹנֵב וְגוֹזֵל — יָכוֹל הוּא לְהַחְזִירוֹ, וִיתַקֵּן.

6 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֵין קוֹרִין מְעֻוָּות אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתוּקָּן בַּתְּחִילָּה וְנִתְעַוֵּות, וְאֵי זֶה? זֶה תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה.

7 גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: נֶאֱמַר ״עֲצֶרֶת״ בִּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח, וְנֶאֱמַר ״עֲצֶרֶת״ בִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג. מָה לְהַלָּן לְתַשְׁלוּמִין — אַף כָּאן לְתַשְׁלוּמִין.

8 מוּפְנֶה. דְּאִי לָאו מוּפְנֶה, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לִשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח שֶׁכֵּן אֵינוֹ חָלוּק מִשֶּׁלְּפָנָיו, תֹּאמַר בִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג שֶׁחָלוּק מִשֶּׁלְּפָנָיו.

9 לָאיֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה. מִכְּדֵי מַאי ״עֲצֶרֶת״ — עָצוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, הָכְתִיב: ״לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה״, ״עֲצֶרֶת״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי.

10 וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא, דְּתַנְיָא: ״וְחַגּוֹתֶם אוֹתוֹ חַג לַה׳ שִׁבְעַת יָמִים״, יָכוֹל יְהֵא חוֹגֵג וְהוֹלֵךְ כָּל שִׁבְעָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתוֹ״ — אוֹתוֹ אַתָּה חוֹגֵג, וְאִי אַתָּה חוֹגֵג כׇּל שִׁבְעָה. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״שִׁבְעָה״ — לְתַשְׁלוּמִין.

11 וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא חָג יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחוֹגֵג וְהוֹלֵךְ אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אוֹתוֹ״, אִי ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״, יָכוֹל יְהֵא חוֹגֵג וְהוֹלֵךְ הַחֹדֶשׁ כּוּלּוֹ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתוֹ״ — אוֹתוֹ אַתָּה חוֹגֵג, וְאִי אַתָּה חוֹגֵג חוּצָה לוֹ.

12 וּמַאי תַּשְׁלוּמִין? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: תַּשְׁלוּמִין לָרִאשׁוֹן, וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר: תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה.

13 מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַבִּי זֵירָא: חִיגֵּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹם שֵׁנִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: תַּשְׁלוּמִין לָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן דְּלָא חֲזֵי בָּרִאשׁוֹן — לָא חֲזֵי בַּשֵּׁנִי. וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר: תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה, אַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי בָּרִאשׁוֹן — חֲזֵי בִּשְׁנֵי.

14 וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי?

15 וְהָאָמַר חִזְקִיָּה: נִטְמָא בַּיּוֹם — מֵבִיא, בַּלַּיְלָה — אֵינוֹ מֵבִיא.

16 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף בַּלַּיְלָה נָמֵי מֵבִיא.

17 אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שָׁאנֵי טוּמְאָה, דְּיֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין בְּפֶסַח שֵׁנִי.

18 מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר פֶּסַח

19 שֵׁנִי — תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן הוּא. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שֵׁנִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

20 אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן לַיְלָה אֵינוֹ מְחוּסַּר זְמַן. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי?

21 וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רָאָה אַחַת בַּלַּיְלָה וּשְׁתַּיִם בַּיּוֹם — מֵבִיא.

22 שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה וְאַחַת בַּיּוֹם — אֵינוֹ מֵבִיא. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן לַיְלָה אֵינוֹ מְחוּסַּר זְמַן, אֲפִילּוּ שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה וְאַחַת בַּיּוֹם — מֵבִיא!

23 כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר לַיְלָה מְחוּסַּר זְמַן, לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר — פְּשִׁיטָא! שְׁתַּיִם בַּיּוֹם וְאַחַת בַּלַּיְלָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ.

24 סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כְּאַתְקַפְתָּא דְּרַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַב יוֹסֵף.

25 עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חָג אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִימָּנוֹת״.

26 אֲמַר לֵיהּ בַּר הֵי הֵי לְהִלֵּל: הַאי ״לְהִימָּנוֹת״, לְהִמָּלאוֹת מִיבְּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, זֶה שֶׁמִּנּוּהוּ שֶׁנִּמְנוּ חֲבֵירָיו לִדְבַר מִצְוָה, וְהוּא לֹא נִמְנָה עִמָּהֶן.

27 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן״ — זֶה שֶׁבִּיטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית, אוֹ קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית, אוֹ שֶׁבִּיטֵּל תְּפִלָּה שֶׁל שַׁחֲרִית אוֹ תְּפִלָּה שֶׁל עַרְבִית. ״וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִימָּנוֹת״ — זֶה שֶׁנִּמְנוּ חֲבֵירָיו לִדְבַר מִצְוָה וְהוּא לֹא נִמְנָה עִמָּהֶן.

28 אֲמַר לֵיהּ בַּר הֵי הֵי לְהִלֵּל, מַאי דִּכְתִיב: ״וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״, הַיְינוּ ״צַדִּיק״ — הַיְינוּ ״עוֹבֵד אֱלֹהִים״, הַיְינוּ ״רָשָׁע״ — הַיְינוּ ״אֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״! אֲמַר לֵיהּ: ״עֲבָדוֹ״ וְ״לֹא עֲבָדוֹ״ — תַּרְוַיְיהוּ צַדִּיקֵי גְּמוּרֵי נִינְהוּ, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים, לְשׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה וְאֶחָד.

29 אֲמַר לֵיהּ: וּמִשּׁוּם חַד זִימְנָא קָרֵי לֵיהּ ״לֹא עֲבָדוֹ״? אֲמַר לֵיהּ: אִין, צֵא וּלְמַד מִשּׁוּק שֶׁל חֲמָרִין: עַשְׂרָה פַּרְסֵי — בְּזוּזָא, חַד עֲשַׂר פַּרְסֵי — בִּתְרֵי זוּזֵי.

30 אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְבַר הֵי הֵי, וְאָמְרִי לַהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: ״הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עוֹנִי״ — מְלַמֵּד שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כׇּל מִדּוֹת טוֹבוֹת לִיתֵּן לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא מָצָא אֶלָּא עֲנִיּוּת. אָמַר שְׁמוּאֵל וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: יָאָה עַנְיוּתָא לִיהוּדָאֵי כִּי בַּרְזָא סוּמָּקָא לְסוּסְיָא חִיוָּרָא.

31 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵי זֶה הוּא ״מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן״ — זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר וְכוּ׳. הוֹלִיד — אִין, לֹא הוֹלִיד — לָא?

32 וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: גּוֹנֵב אָדָם — אֶפְשָׁר שֶׁיַּחֲזִיר גְּנֵבוֹ וִיתַקֵּן, גּוֹזֵל אָדָם — אֶפְשָׁר שֶׁיַּחֲזִיר גְּזֵלוֹ וִיתַקֵּן, אֲבָל הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ וַאֲסָרָהּ לְבַעְלָהּ — נִטְרַד מִן הָעוֹלָם וְהָלַךְ לוֹ.

33 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֵין אוֹמֵר ״בַּקְּרוּ גָּמָל״ ״בַּקְּרוּ חֲזִיר״, אֶלָּא ״בַּקְּרוּ טָלֶה״. וְאֵי זֶה — זֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַתּוֹרָה.

34 רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ אָמַר: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַתּוֹרָה, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ״, וְאוֹמֵר: ״מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי״!

35 לָא קַשְׁיָא: כָּאן בַּאֲחוֹתוֹ פְּנוּיָה, כָּאן בְּאֵשֶׁת אִישׁ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּאֵשֶׁת אִישׁ, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן

פירוש ביאור שטיינזלץ על חגיגה ט׳

1 לא שנו להלן אותו את יום טוב הראשון את חוגג ואין אתה חוגג כל שבעה, אלא שלא גמר, אבל גמר — חוזר ומקריב.

2 ומבררים: מאי מה פירוש "גמר"? אילימא אם לומר שהכוונה היא שגמר להקריב קרבנותיו ושוב אין בידו קרבנות — אם כן מאי מה חוזר ומקריב? אלא הכוונה היא שלא גמר היום, ועדיין נשארו לו קרבנות — שאותם אינו חוזר ומקריב בשאר ימי החג, אבל אם גמר היום ולא הספיק להקריב — חוזר ומקריב, משמע שאף ר' יוחנן סבור שפעמים רשאי להקריב קרבן חגיגה שלא בפעם אחת.

3 א משנה מי שלא חג לא הקריב קרבן חגיגה ביום טוב הראשון של חג הסוכות — חוגג מביא את קרבנותיו בכל שאר ימי הרגל, ואף ביום טוב האחרון של חג שמיני עצרת.

4 עבר הרגל ולא חג — אינו חייב באחריותו, שאף אם הפרישו ונאבד אינו צריך להביא קרבן אחר תחתיו, אלא איבד את המצוה, ועל זה נאמר "מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות" קהלת א, טו.

5 ר' שמעון בן מנסייא אומר: איזהו מעוות שאינו יכול להתקן? לא כדוגמת הנאמר במשנה, שהיא רק הימנעות ממצוה, אלא זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, שאינו יכול לתקן לחלוטין את עוונו, שהרי הממזר חי. שכן אם תאמר שמדובר בגונב וגוזל — אמנם מעוות הוא, אבל יכול לתקון שהרי יכול הוא להחזירו את מה שלקח, ויתקן.

6 ר' שמעון בן יוחי אומר: אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחילה ונתעוות, ואיזה? זה תלמיד חכם הפורש מן התורה שהיה מתוקן ונתקלקל — הוא שאינו יכול לבא לידי תיקון.

7 ב גמרא נאמר במשנה שאם לא הביא חגיגתו ביום טוב ראשון של חג הסוכות, יכול להביאה אף בשמיני עצרת, אף שהוא לכאורה חג לעצמו, ושואלים: מנהני מילי מנין הדברים הללו? אמר ר' יוחנן משום בשם ר' ישמעאל: לומדים גזירה שווה, נאמר "עצרת" בשביעי של פסח דברים טז, ח ונאמר "עצרת" בשמיני של חג ויקרא כג, לו, מה להלן עצרת של פסח היא לתשלומין, שהרי היא בוודאי חלק מן החג, ואפשר להשלים בה את חובות החג — אף כאן שמיני עצרת של חג הסוכות הוא לתשלומין.

8 ומעירים: צריך לומר שבשני המקרים הללו המלה "עצרת" איננה נחוצה לענין אחר אלא ללימוד זה, והיא מופנה פנויה ומיוחדת ללימוד זה, דאי לאו שאם איננה מופנה הרי לפי הכללים שבידינו, אם המלים המשמשות לצורך גזירה שווה אינן לגמרי מופנות כלומר, בלתי נחוצות לענין, איכא למיפרך יש אפשרות להפריך לשבור את הגזירה השווה אם מוצאים הבדל בין הנושאים, וכאן גם כן יש מקום להקשות: מה לשביעי של פסח שכן אינו חלוק בדינו מן הימים שלפניו לענין קרבנות החג ואיסור חמץ, תאמר בשמיני של חג הסוכות שחלוק מן הימים שלפניו שהרי אין בו חיוב סוכה ולולב,

9 לאיי אפנויי מופנה על כן ודאי מופנה. וכיצד אנו מוכיחים זאת; מכדי הרי מאי מה פירוש "עצרת" — עצור מנוע, אסור בעשיית מלאכה, אולם דבר זה אינו נחוץ, הכתיב שהרי נאמר במפורש באותו יום "לא תעשה מלאכה" דברים טז, ח, ואם כן, "עצרת" דכתב רחמנא שכתבה התורה למה לי? אלא שמע מינה למד מכאן שבא הדבר לאפנויי להפנות ועל מנת להשוות את הדינים בדרך גזירה שווה.

10 ומעירים: והתנא בברייתא מייתי לה מהכא מביא, לומד אותה את ההלכה הזו, מכאן מפסוק אחר: דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר בחג הסוכות: "וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים" ויקרא כג, מא, יכול יהא חוגג והולך מביא קרבנות הרגל כל שבעה ימים של החג — תלמוד לומר: "אתו", ונדייק: אותו, את יום הראשון של החג, אתה חוגג, ואי אתה חוגג כל שבעה. אם כן למה נאמר "שבעה" — לתשלומין, ליום הראשון.

11 ומנין שאם לא חג יום טוב הראשון של חג הסוכות שחוגג והולך את כל הרגל וגם יום טוב האחרון של סוכות — תלמוד לומר: "בחדש השביעי תחגו אתו" ויקרא כג, מא משמע שאפשר לחוג לא רק בשבעת ימי החג, אלא גם לאחר מכן, אי אם "בחדש השביעי" — יכול יהא חוגג והולך כל החדש כולו — תלמוד לומר "אותו", משמעו: "אותו" את החג אתה חוגג, ואי אתה חוגג חוצה לו בימי החול.

12 ג לעצם ההלכה הנזכרת בברייתא זו שואלים: ומאי ומה המשמעות של תשלומין ששנינו? ומשיבים, ר' יוחנן אמר: תשלומין לראשון, שכל קרבנות שהיה חייב להביא ביום הראשון של הרגל ולא הביא — יכול להשלים הבאתם בימים אחרים. ור' אושעיא אמר: תשלומין זה לזה, שכל יום הוא חיוב לעצמו — אם לא הביא קודם את קרבנו.

13 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם למעשה? ומשיבים, אמר ר' זירא: לענין מי שהיה חיגר ביום הראשון של החג ונתפשט והבריא ביום השני איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה, לדעת ר' יוחנן שאמר: הימים האחרים הם תשלומין לראשון בלבד, וכיון שלא חזי היה ראוי לחוג בראשון שוב לא חזי אינו ראוי גם בשני, שהרי השני אינו אלא תשלומים לראשון בלבד. ולדעת ר' אושעיא שאמר שכל הימים הם תשלומין זה לזה, ומשום כך אף על גב דלא חזי אף על פי שאינו ראוי בראשון מכל מקום הרי חזי הוא ראוי בשני, שהרי הוא חיוב בפני עצמו.

14 ושואלים: ומי והאם אמר ר' יוחנן הכי כך? והרי במקום אחר נחלקו אמוראים בפרטי דיני הנזיר; נזיר שנטמא במת חייב להביא קרבן על טומאתו ועליו להתחיל למנות את ימי נזירותו מתחילה. אמנם הנזיר מביא קרבן אחד על טומאות רבות, אבל אם עברו שמונה ימים מאז טומאתו הראשונה וחזר ונטמא, חייב הוא להביא שני קרבנות, משום שהטומאה השניה היתה בזמן הראוי כבר למנין נזירותו המחודשת.

15 ובפרטי דין זה נחלקו: חזקיה אמר שאם נטמא ביום השמיני — מביא קרבן נוסף, אולם אם נטמא בלילה שלפניו — אינו מביא, שכיון שהלילה אינו זמן ראוי להבאת קרבנות, לכן אף שכבר עברו שבעה ימים, עדיין איננו נחשב כאילו נטמא ביום שראוי לו להבאת הקרבן, היום השמיני, ואינו חייב להביא קרבן נוסף, אלא די לו בקרבן אחד.

16 ור' יוחנן אמר: אף אם נטמא בלילה נמי גם כן מביא קרבן נוסף, שאף כי הלילה אינו ראוי לקרבן, ואינו נחשב כראוי לגמרי לחובת נזירות, בכל זאת סבור ר' יוחנן שמביא קרבן נוסף, ומכאן שהוא סובר, שמי שלא יכול להביא קרבן בזמן מסויים, לא נדחה על ידי כך לחלוטין, ועדיין הוא נחשב כמחוייב בדבר הואיל ויש לו תשלומין למחר.

17 אמר ר' ירמיה: יש להבדיל בין המקרים, כי שאני שונה קרבן הבא מחמת הטומאה דיש לה תשלומין בפסח שני שאין לראות את הדיחוי כשאינו ראוי לקרבן כדיחוי מוחלט, המבטל את עצם חובת הקרבן באותו יום, וראיה לדבר מדיני קרבן פסח, שמי שלא יכל להקריב את הפסח בזמנו מחמת טומאה, אינו נדחה לגמרי, אלא משלים את הקרבתו בארבעה עשר באייר פסח שני, ואף דין נזיר שנטמא כן.

18 מתקיף לה מקשה על כך, על סברה זו רב פפא: הניחא זה נוח למאן דאמר לשיטת מי שאומר כי פסח

19 שני תשלומין של פסח ראשון הוא, שאינו אלא תשלום של קרבן פסח למי שנתחייב בראשון ונאנס בטומאה או שהיה בדרך רחוקה ובשל כך לא עשאו, ורק לדעה זו ניתן להוכיח מכאן שטומאה אינה עושה דחיה גמורה. אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר כי פסח שני רגל בפני עצמו הוא שנקבע לאותם אנשים שלא הקריבו עוד את קרבן הפסח גם אם לא נתחייבו בו בשעתו, אם כן אין מכאן כל הוכחה לענין תשלומים למי שנטמא, ולשיטה זו מאי איכא למימר מה יש לומר?

20 אלא אמר רב פפא: יש לדחות את תירוצו של ר' ירמיה, ולומר כי קסבר סבור ר' יוחנן כי לילה אינו מחוסר זמן, שאף על פי שבלילה אי אפשר בפועל להקריב קרבן, אולם מי שהיה ראוי כבר להקריב באותו זמן, גם אם היה זה בלילה — איננו נחשב כמחוסר זמן. ואף לענייננו, כיון שבתחילת הלילה היה טהור, הרי זה כאילו כבר היה טהור ביום השמיני, אף שבפועל איננו יכול להקריב, ולכן טומאה חדשה בלילה זה מחייבתו להביא קרבן נוסף. ותוהים: ומי והאם אמר ר' יוחנן הכי כך שלילה אינו נחשב כמחוסר זמן?

21 והאמר והרי אמר ר' יוחנן בדיני זב, שזב מביא קרבן אחד אף על זיבות הרבה, אולם אם חזר וראה לאחר שכבר נטהר ונתחייב קרבן — חוזר ומביא קרבן על זיבתו הנוספת. ואמר ר' יוחנן, שאם לאחר שספר הזב שבעה נקיים חזר וראה זיבה אחת בלילה ושתים ביום — מביא קרבן על הטומאה השניה, כי אף שהראייה הראשונה היתה בלילה, עיקר הזיבה היא בשתים האחרונות. ושתי הראיות שביום מצטרפות לראשונה, והרואה זוב שלוש פעמים חייב בקרבן.

22 אבל אם ראה שתים בלילה ואחת ביום — אינו מביא, משום שהראייה השניה שבלילה איננה נחשבת, כיון שאין הזמן ראוי עדיין להבאת קרבן, ואם כן נמצא שלא ראה ראיות של זיבה גמורה המחייבתו קרבן נוסף בזמן טהרתו. ואי סלקא דעתך קסבר ואם עולה על דעתך שסבור ר' יוחנן לילה אינו מחוסר זמן, אם כן אפילו ראה שתים בלילה ואחת ביום מביא עוד קרבן!

23 ודוחים: כי קאמר כאשר אמר ר' יוחנן את ההלכה הזו אמר אותה לדברי האומר לילה מחוסר זמן, אבל הוא עצמו שסבור שאף אם ראה את כל שלוש הראיות בלילה מביא קרבן נוסף. ותוהים: אם הכוונה לדברי האומר כך — פשיטא פשוט, מובן מאליו הוא שאינו מתחייב, ומה חידש ר' יוחנן? ומשיבים: יש בכך חידוש, כי שתים ביום ואחת בלילה אצטריכא ליה הוצרכה לו לומר,

24 סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כאתקפתא כקושייתו של רב שישא בריה בנו של רב אידי שהקשה במסכת כריתות על הלכה זו של ר' יוחנן באמרו שאין טעם לחלק בין זיבה אחת בלילה לשתי זיבות בלילה, על כן קא משמע לן השמיע לנו כתירוצו של רב יוסף, שראייה ראשונה של זוב נחשבת כקרי בלבד, ואין דנים בה בכל דיני זיבה.

25 א שנינו במשנה: עבר הרגל ולא חג — אינו חייב באחריותו, שאף אם הפרישו ונאבד אינו צריך להביא קרבן אחר תחתיו, אלא איבד את המצוה, ועל זה נאמר: "מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות".

26 אמר ליה לו החכם בר הי הי להלל: אין לשון הכתוב מתיישבת בדרשה זו, כי האי זה "להימנות" אינו הביטוי המתאים, אלא "להמלאות" מיבעי ליה צריך היה לו לומר! אלא הכתוב מדבר על מי שמנוהו חביריו להצטרף עימם לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם, ומאחר שעשוהו חבריו לבדם, הרי שוב אינו יכול להימנות באותו מנין.

27 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: "מעות לא יוכל לתקן" — זה שביטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית, או שביטל תפלה של שחרית, או תפלה של ערבית, שהרי אינו יכול להשלים בזמן אחר, "וחסרון לא יוכל להימנות" — זה שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהן.

28 כיון שהוזכרו חילופי הדברים בין בר הי הי להלל מביאים עוד: אמר ליה לו בר הי הי להלל, מאי דכתיב מה פירושו של הכתוב: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו" מלאכי ג, יח, הרי לכאורה יש כאן כפילות, שהרי היינו זהו צדיק — היינו זהו "עובד אלהים", היינו זהו "רשע" היינו זהו "אשר לא עבדו"! אמר ליה לו, כך צריך להבין: זה ש"עבדו" וזה ש"לא עבדו" תרוייהו צדיקי גמורי נינהו שניהם צדיקים גמורים הם ששניהם עובדים את ה', ובכל זאת יש הבדל ביניהם כי אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה פעמים ואחד. שהעושה מצוה אחת יותר מאשר הורגל, הרי האיש הזה נקרא עובד ה' באמת.

29 אמר ליה לו בר הי הי: ומשום חד זימנא פעם אחת שלא שנה קרי ליה קורא לו הכתוב "לא עבדו"? אמר ליה לו: אין כן, צא ולמד משוק של חמרין מובילי חמורים כיצד קובעים הם מחירים: עד מרחק עשרה פרסי פרסות — מקבלים החמרים בשכרם זוזא זוז ואילו ממי שרוצה לשכור חד עשר פרסי אחת עשרה פרסות — בתרי זוזי בשני זוזים, משמע שלתוספת מעבר לרגיל יש שינוי משמעותי בערך.

30 ועוד מסופר על בר הי הי, אמר ליה לו אליהו הנביא לבר הי הי, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת לר' אלעזר: מאי דכתיב מה פירוש הכתוב: "הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עני" ישעיהו מח, י — מלמד שחזר חיפש הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות כדי ליתן מהן לישראל, ולא מצא "בחרתיך" אלא עניות "כור עוני" שהיא טובה להם מכולן, שבגללה הם נמנעים מעבירות, ומתמרקים עוונותיהם. אמר שמואל ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רב יוסף: היינו דאמרי אינשי זהו שאומרים אנשים בפתגם עממי: יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא נאה עניות ליהודים כמו רסן אדום לסוס לבן.

31 ב שנינו במשנה: ר' שמעון בן מנסיא אומר: אי זה הוא "מעות לא יוכל לתקון" — זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. ומלשון המשנה מדייקים: הוליד — אין כן, לא הוליד — לא, אינו נקרא "מעוות לא יוכל לתקון"?

32 ומקשים: והא תניא והרי שנינו בברייתא אחרת: ר' שמעון בן מנסיא אומר: גונב מאדם — אפשר שיחזיר גנבו ויתקן, גוזל מאדם — אפשר שיחזיר גזלו ויתקן, אבל הבא על אשת איש מרצונה ואסרה על ידי כך לבעלה לפי שאשת איש שנבעלה ברצון לאחר אסורה לבעלה — נטרד מן העולם והלך לו, שאין לו תיקון ותשובה גמורה.

33 ר' שמעון בן יוחי אומר: מי שבא לבדוק בהמה לקרבן שמא יש בה מום אין אומר "בקרו גמל" או "בקרו חזיר", שהרי הם פסולים לקרבן ולאכילה מעיקרם, אלא אומרים "בקרו טלה". וכן הלשון "מעוות" שייכת רק במי שהיה קודם ישר. ואי זה — זה תלמיד חכם שפירש מן התורה.

34 ובאותו ענין ר' יהודה בן לקיש אמר: כל תלמיד חכם שפירש מן התורה עליו הכתוב אומר: "כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו" משלי כז, ח, ואומר כיוצא בו: "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי" ירמיה ב, ה, שמי שהיה קרוב לה' ונתרחק ממנו עונשו מרובה. על כל פנים יש סתירה לשיטת ר' שמעון בן מנסיא, שהרי בברייתא הוא אומר שגם הבא על הערוה בלא להוליד ממזר הוא מעוות שלא יוכל לתקון!

35 ומשיבים: לא קשיא אינו קשה; כאן במשנתנו מדובר כגון שבא על אחותו פנויה, שאמנם הביאה עצמה היא חטא כבד, אלא שאם לא הוליד ממזר יש לכך תיקון על ידי תשובה, כאן כשעבר באשת איש שהוא גורם נזק שאי אפשר לתקנו, משום שהיא נאסרת לבעלה. ואי בעית אימא ואם תרצה אמור ופרש: הא והא זו וזו מדברים באשת איש, ולא קשיא ואינו קשה: כאן במשנתנו מדובר

« ביאור שטיינזלץ על חגיגה ח׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על חגיגה י׳ ע״א »